קוי דמיון רבים קיימים בין ביומטריה ואבחון רפואי, לבין התחום המשפטי.
בתחום האבחון הרפואי, מונחות בפני הרופא, תוצאות של בדיקות מדעיות של אדם שפנה אליו. בנוסף, הוא שומע את הפונה ולפעמים את בני משפחתו. על סמך אלו הוא צריך לקבוע האם אדם הוא חולה או בריא.
בתחום הביומטרי, פקיד בנק משוחח עם לקוח המזדהה כפלוני ובמקביל מתייחס לתוצאת בדיקה מדעית - מערכת אוטומטית לזיהוי דובר אשר קובעת את יחס הנראות כי קולו של הלקוח הוא אכן קולו של פלוני. על סמך אלו הוא אמור לקבוע האם הלקוח הוא אכן פלוני, או שהוא מתחזה.
בתחום המשפטי, מונחות בפני השופט תוצאות של בדיקות מדעיות (בדיקות סמים, טביעת אצבע, די אן אי ושאר בדיקות פורנזיות) וכן עדות של הנאשם ואחרים. על סמך אלו הוא אמור לקבוע אם הנאשם אשם או זכאי.
הבעיות אכן דומות. כאשר מדובר על אישום המבוסס על ראיה מדעית יחידה, הבעיות זהות לחלוטין.
הההחלטה הרפואית והביומטרית היא מדעית - היא מתבססת על מערכת קבלת החלטות ביו-סטטיסטית. נעשה שימוש במושגים כמו שער בסיס (שכיחות המחלה באוכלוסיה); הסתברות אפריורית; חיובי כוזב; שלילי כוזב; ספציפיות; רגישות; ערך ניבוי חיובי; ערך ניבוי שלילי; שיעור גילוי כוזב ושיעור אי גילוי כוזב. ראו כאן:
ההחלטה השיפוטית נעשית על סמך השכל הישר וכללים משפטים בהתעלם מאותה מערכת החלטות ביוסטטיסטית. לדוגמא, ניתן להרשיע נאשם על סמך תוצאת בדיקת טביעת אצבע יחידה, ללא ראיות נוספות, זאת בהתעלם מההסתברות האפריות הנמוכה מאד המאפיינת מקרים כאלו. באופן דומה, ראיית ההודאה נבחנת על סמך כללים משפטיים אשר זהים, בין אם היה חשד מוקדם כנגד החשוד ובין אם לא היה חשד כלל (מקרה סולימאן אל עביד). הסתברות אפריורית נמוכה, עשויה לשנות את התמונה ואף להפוך אותה. ומה שנדמה במבט ראשון כאשם מעבר לספק סביר, עשוי להתגלות בעצם, כחף מעבר לספק סביר
בזה בדיוק עסק מאמרי הראשון מרדכי הלפרט, משה פרדס "האומנם ניתן להרשיע על בסיס ראיה מדעית יחידה? המקרה של ראיית טביעת-האצבע וראיית ה-DNA", עמ' 399.
הנה המאמר לעיונכם:
