יום שבת, 5 בינואר 2019

ליאור מירז מבקש משפט חוזר – כולי תקווה שהבקשה תתקבל

רבים הזדעזעו כאשר ראו ושמעו בתוכנית עובדה על "תרגיל חקירה" ( "תאטרון עכו"), שהופעל על נער בן 17. המדובר על אופרצייה שלמה, סוג של הפקת תאטרון (כלא מדומה, עצירים מדומים, מצלמות ומיקרופונים) מצד החוקרים שיצרה בפני הנער מציאות מדומה שקרית. הם גרמו לנער להאמין כי השותפים שלו לתא (מדובבים במסווה של עצירים) משוכנעים כי הוא משתף פעולה עם השלטונות וכי חייו ושלמות גופו בסכנה. המדובבים לא הרפו מהאיומים ודרשו מהנער להודות במיוחס לו ובכך להוכיח לכאורה שהוא עבריין כמותם ולא סוכן סמוי. הנער הודה אולם  לאחרונה בית משפט מחוזי פסל את ההודאות מאותו מקרה.

מסתבר שהשיטות האיומות הללו, מופעלות גם על ידי המשטרה. כך קרה לליאור מירז. ליאור היה חוקר מע"מ. הוא הואשם בכך שהוא, ביחד עם חוקר מע"מ נוסף – אילן יוסף  נפגשו עם נחקר בשם יוסף סיבוני והדליפו לו תמורת כסף על קיום חקירה סמויה כנגדו. כתוצאה מההדלפה, כך נטען, סיבוני הבריח כסף לחול. ליאור נעצר והכחיש הכל. הוא קיבל עצה מעורכת דינו לא לספר לעצורים שאיתו על מה הוא נעצר,  כדי שמדובבים, ככל שישנם כאלו, לא יצליחו לנהל איתו שיחה על המקרה. הוא אכן שיקר וסיפר לחבריו לתא כי הוא עצור על עבירות סמים. המשטרה מצידה הורתה לשני סוהרים לשוחח ליד התאים ולהגיד בקול רם כי ליאור עצור בגלל עבירות מע"מ. הפעולה היזומה הזאת יצרה מצג שווא בפני ליאור כי השותפים שלו לתא (שהם בעצם מדובבים) גילו כי הוא שיקר להם. ואכן המדובבים (עצירים בתחפושת) החלו להאשים את ליאור כי הוא סוכן סמוי שבא להפליל אותם; כי בגללו האריכו לאחד מהם את המעצר בארבעה ימים; אחד איים עליו כי ידקור אותו וכי "יקרה משהו לא טוב" ואף עשו תנועות שיסוף גרון. מירז התחנן למעשה על חייו וביקש כי יאמינו לו שהוא אינו מדובב סמוי, אבל הם לחצו ולא הפסיקו עד שבסוף הוא סיפר לאחד מהם את מה שביקש לשמוע.

שני שופטי בית המשפט העליון, ג'ובראן וזילברטל הסתמכו על אותה הודאה והרשיעו את מירזהשופט הנדל קבע כי האיומים על חייו ועל שלמות גופו הופכים את ההודאה לכזאת שאינה חופשית ומרצון. מאחר והוסכם על כולם כי הראיות האחרות אינן מספיקות להרשעה, הוא זיכה את מירז. בקשה לדיון נוסף נדחתה על ידי הנשיאה נאור.


אלא שהייתה התפתחות נוספת בפרשה. בית משפט מחוזי ושופטי בית המשפט העליון, חיות, עמית וברק ארז זיכו את השותפים שלו כביכול לעבירה (יוסף וסיבוני) שהועמדו לדין בנפרד. בהתייחס לראיה המרכזית  - ההודאה של מירז – קבעה חיות כי היא אינה חופשית ומרצון.

" בנסיבות אלו בהחלט מתקבל על הדעת כי הודאתו המפלילה של מירז לא נמסרה באופן חופשי ומרצון אלא תחת לחץ האיומים לפגיעה פיזית שחווה ולאחר שהבין כי עליו לשכנע את שותפיו לתא כי ביצע עבירות על מנת שיאמינו לו כי הוא אינו שוטר סמוי" .... איומים כאלה חורגים להשקפתי מגדר תחבולה לגיטימית שבה רשאים גורמי החקירה לנקוט והם מתדרדרים אל עבר התחום הפסול והבלתי לגיטימי בכל הנוגע לדרכי חקירה.
בית המשפט העליון הסתמך על קביעות בית המשפט המחוזי לגבי הראיות הנוספות. התברר כי הכל ידעו על אותה חקירה משטרתית והיא לא הייתה סמויה; כך מתייחסת השופט חיות לפסק הדין במחוזי:

"...טענת המדינה לפיה סיבוני שילם ליוסף ומירז תמורת הגילוי כי מתנהלת נגדו חקירת משטרה "נעדרת היגיון פנימי".
" בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי המדינה לא הוכיחה שסיבוני העביר כסף לחו"ל בעקבות מידע שקיבל מיוסף וממירז. נקבע כי מהראיות בתיק עולה כי חודשיים לפני שנעצר קיבל סיבוני מכתב מרשות המסים בו נדרש להמציא מסמכים שונים. בעקבות מכתב זה התייעץ סיבוני עם עו"ד רם נאור אשר המליץ לו להעביר את כספו לחו"ל והפנה אותו לרו"ח אבי ניסן על מנת שיסייע לו בכך (להלןעו"ד נאור ורו"ח ניסן, בהתאמה) "
לגבי העד יוסי סניור שהעלה את החשד כלפי מירז נקבע כי : "מדובר בגרסה מתפתחת ורוויית סתירות אשר קיימת יותר מאינדיקציה אחת לכך ש"נתפרה" על ידי סניור למידותיהם של יוסףמירז וסיבוני במטרה לזכות בטובות הנאה". ומשנפסלה ראיית ההודאה, הם זוכו.

הנה כי כן, הכל התחיל מחשדות של השוטרים כי מאן דהו הדליף לנחקרים ולסיבוני. לצורך כך הם "לשו" את יוסי סניור עד שאמר להם את אשר רצו לשמוע, כי ליאור ואילן יוסף הדליפו לסיבוני. עדותו של סניור נמצאה כאמור חסרת אמינות ושקרית, כזאת שלא ניתן להתבסס עליה. בדיעבד התברר, כי היה הסבר אחר לאותה העברת כספים שאינה הדלפה. הנה כי כן, אין בכלל הוכחה שמשהו הודלף לסיבוני (אפילו על ידי אדם אחר מלבד ליאור ויוסף). הנה כי כן, אלמלא אותה הודאה שהוצאה באיומים ובשיטות שאינם בגבול הלגיטימי, אין כלום. ישנו כנראה רק תחושות בטן תסכול של שוטרים על כך שנחקר הבריח כספים לחול.


לסיכום, מדובר על שתי הכרעות משפטיות עובדתיות שונות לאותה מסכת ראיות. האחת קובעת כי ליאור מירז ואילן יוסף הדליפו פרטי חקירה לסיבוני תמורת כסף. וזאת בהתבסס על הודאה שהוצאה בעינויים בשיטות שמתאימות למשטרים אפלים. השנייה, המוסכמת כנראה על ארבעה שופטי בית המשפט העליון (חיות, עמית, ברק ארז והנדל) קובעת כי אין שום הגיון פנימי וכלל לא בוצעה עבירה. וכי העובדות המתוארות בכתב האישום לא היו ולא נבראו.

על רקע האירועים הללו ושני פסקי הדין הסותרים הגיש ליאור מירז בקשה למשפט חוזר. אני משוכנע שליאור חף מפשע. כולי תקווה שהבקשה שלו תאושר.

ובהתייחסות כללית למערכת המשפט, כולי תקווה שלעולם לא יפעילו שוב שיטת זוועה שכאלו כלפי אף חשוד. ראשית, הערך הראייתי של הודאה המופקת בשיטות כאלו הוא אפסי. אדם שמאמין כי חייו ושלמות גופו בסכנה יאמר כל מה שמבקשים ממנו. שנית, שיטות כאלו המאושרות על ידי בית משפט בישראל, פוגעות בצלם האדם. הן גורמות סבל עצום ובלתי הפיך לאנשים שעומדת להם חזקת החפות. שלישית, מדובר על הכשרת תרבות השקר במערכת המשפט.  המסר הוא כי אופרצייה שקרית מלאה היא דרך לגיטימית במערכת אכיפת החוק ומי שנוקט בה אף ראוי להערכה מסוימת (כך כתב השופט ג'ובראן). אלא שמי שרגיל לפעול בשקר ימשיך לשקר גם בבית משפט. שיטות כאלו ונורמות כאלו הופכות את מערכת המשפט לכזאת שכולה עסוקה ביצור של שקר. 

יש למגר את השקר ואת תרבות השקר מהמשטרה, ומהפרקליטות ומבתי המשפט וכמובן שיש למגר שיטות כאלו, שהופכות את ישראל למדינת עולם שלישי.